"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא,א).

פרשת משפטים מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא,א).

רבי אליעזר אומר: אם יש דין למטה, אין דין למעלה, ואם אין דין למטה, יש דין למעלה. כיצד? אם יעשו בני ישראל את הדין מלמטה – אין מידת הדין נעשית מלמעלה. לפיכך אמר הקב"ה : שמרו את המשפט שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלה, שנאמר : "ואלה המשפטים" (מדרש תנחומא ה).

תורה של בוקר, תורה של ערב.

רק לפני שבוע, בפרשת יתרו, סיימנו במעמד הנשגב של מתן תורה, המעמד הגדול והנורא ביותר שהיה אי פעם בזה העולם. הכל כל כך חגיגי ויפה, נורא הוד. ואילו השבוע, בפרשת משפטים, זה כבר פחות חגיגי. עבד עברי, אמה עבריה, מכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, גנב, מכה איש ומת, דברים קשים. אי אפשר להיות כל הזמן במעמד הנשגב של מתן תורה. זה נקרא רבוי אור. פרשת משפטים שומרת עלינו מפני רבוי אור. צריך להכניס את התורה הקדושה אל תוך ענייני הבית, משא ומתן, בין אדם לחברו, מלחמת היצר, אל תוך החיים. זאת גדולתה של התורה. שהיא מעלה אותנו מעלה מעלה, לכל יהודי יש הרי תקופות של התעלות, והיא נמצאת אתנו גם כשאנחנו למטה למטה, בתחתית ההר.

"באותה שעה ראשונה ששמעו ישראל את המשפטים, מה הם ועל מה הם, היו דומים כמי ששומע רעם ביותר בהיר, וכמי שרגליו כבר דרכו בשמים, ופתאום שערי שמים נפתחים תחתיו, והוא נופל ויורד עד תהום תחתית, וכמו שחשך עליו עולמו בצהרי יום. ואף על פי כן, זאת תורת האדם. היא שפלותו של האדם, שהתורה מעידה עליו שעשוי הוא  לירד לעמקי שאול גם לאחר שעלה שחקים. והיא גם גדולתו של האדם, שהתורה מלווה אותו בכל מקום ובאה עמו בכל ירידותיו, וכיון שהוא נשבע לה שבועת אמונים פעם אחת ובכל כוחו, שוב אינה מרפה ממנו וחותרת לו חתירות של תשובה ותיקון, וגם אם הוא את עצמו מוריד שאול – ויעל! תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל" (ספר הפרשיות).

להמשך כנסו כאן:

רק לא להתייאש. גם כשאנחנו בתורה של ערב, אנחנו עדיין בתוך מסגרת. יש הלכות, יש פוסקים, ואפילו כשאנחנו בשיא החושך, שגם פוסקים לא יכולים לעזור לנו, הכל סגור, הכל חשוך, דוקא שם ה' נמצא אתנו. בחושך, בחלל הפנוי, בתוך הצרות, בתוך היסורים, כשלא מאבדים תקווה, כשמרימים את הראש, כששומרים גם שם על אמונה, אפשר לקבל את האור הכי גדול. בזמנים הקשים האלה, כשאתה מתאמץ לא לאבד את הקשר, השם יתברך מתפאר בך במיוחד.

רוב בני האדם נמצאים רוב הזמן שלהם בחלל הפנוי. למה? מכיון שאפילו שהם מברכים, או מתפללים, הם לא בדיוק מרגישים את ה'. כשלא מרגישים את ה' זה נקרא חלל הפנוי. ה' הזיז עצמו לצדדים ואומר לנו: תחפשו אותי. כל העולם הזה זה עולם נעלם. מחוברים אל ה' ומתבלבלים ושוכחים ושוב חוזרים להיות בחבור. לא רואים את ה', לא מרגישים את ה', אך בכל זאת יש שם קצת אור, ה' מתחבא שם... כשאדם הכי רחוק מה', כשהוא פונה אל ה' מהחלל הזה וזועק – ה' מה יהיה איתי? ה' למה עזבת אותי? אז ה' מייד יורד אליו, מתייצב. אני אוהב אותך, אתה ילד שלי עם כל העבירות שעשית. זה כמו ילד שרץ אל הכביש בלי זהירות, בלי להסתכל, האבא שלו נותן לו שתי סטירות. אך אם חלילה הילד נפגע, אפילו קלות, האבא מיד מחבק אותו, מנשק אותו, מטפל בו, לוקח אותו לעזרה ראשונה. אולי עוד כמה חודשים הוא יגיד לו משהו, אבל עכשיו... אך אי אפשר להישאר כל הזמן במקום הזה. כי לא כל הזמן ה' יטפל בי,  ילטף אותי, יקח אותי על הידיים. אני צריך מעכשיו לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות דברים בעצמי. אני צריך לזכור שאני חלק אלוק ממעל, אני לא כזה גרוע, אני מתחיל עכשיו התחלה חדשה.

ה' ברא את העולם כדי שידעו ממנו. ואיך ידעו ממנו? עם שכל לא ידעו ממנו. רק עם אמונה. אז מה הוא עשה, הוא עשה חלל פנוי ששם לא רואים אותו, לשם צריך אמונה. הכל לא הולך לי, הכל קשה לי, הכל יבש לי, אני לא מרגיש כלום. אבל מה כן? אמונה! האמונה זה היסוד של הבריאה. אמונה שהשי"ת הוא מנהיג את הכל כאן, הוא מסובב כל הסיבות, זה המהלך שהקב"ה מוביל אותך ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה הכי טוב בשבילך.

אתה לא מאשים אף אחד, לא את עצמך ולא את אחרים, ואפילו שאתה לא מרגיש כלום, אתה ממשיך וממשיך ועושה את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות בלי להרגיש כלום.

במעמקים החשוכים ביותר, שם מסתתר האור הגבוה ביותר.

בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש, הוא היה אז במצב של הסתלקות כל המוחין, הוא אמר שכל ההשגות וכל הידיעות, הכל נעלם לו, "אין אני יודע עתה כלום, כלום ממש", ומשם דווקא, ממקום זה, בחר ריבנו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הניצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע לנו את קריאתו: אל תתייאש! ללמדנו שהיאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה. יש מקום ששם ה' לא נמצא? ששם אנחנו לבד? אין! אני איתך גם שם, בחושך הגדול הזה שאתה נמצא בו, במקום שאתה לא מרגיש אותי בכלל. הנני איתך בכל אשר תלך. לעולם לא פורשים ממחיצתו של הקב"ה. ה' יתברך תמיד איתנו. צריך לחפש אותו. למצוא את הדרך להתחבר אליו מחדש.

יהודי צריך להכניס אמונה לתוך המצבים הכי קשים. לא להתייאש. לדעת שבאמת השם יתברך נמצא אתו בכל מקום, בכל מצב, יהודי חייב להתחזק בהרגשה הזו שה' אתו כל רגע ורגע, גם ברגעים הכי קשים אסור לנו לשכוח שנישאר לנצח בנים אהובים של השם.

בן אדם משתתף במעמד הקדוש והנשגב של מתן תורה, מתרומם לדרגת מלאך ממש, ונופל ח"ו למצב של עבדות. עבד עברי. המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. והעבדות הקשה ביותר היא העבדות ליצרים, לתאוות. כשהטבעים והיצרים מתגברים עלינו, כשכל כך קשה להתמודד איתם, אלה היסורים הכי גדולים שיש לאדם. יסורי הנפש גדולים פי כמה מיסורי הגוף. אדם כזה אין לו חירות פנימית, הוא עבד ליצר שרודה בו בלי רחמים. אדם יכול להיות גיבור ותקיף ולשלוט על יצריו אך בה בשעה, בנושא מסויים, הוא אסור לחלוטין בידי עצמו, חסר אונים לחלוטין. התרופה שלנו למלחמת היצר זה רק התפילות אל ה'. רבונו של עולם תציל אותי מהתאווה הזו, תן לי כוח להתגבר, הטעימני טעם קדושה כדי שאזכה לראות שכל דבר אחר הוא כל כך תפל וחסר טעם.

להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. להפוך את הגוף לקודש קודשים לה'. "ואנשי קודש תהיון לי" (כב,ל).

ברגעי חסד, כשפתאום אנחנו מרגישים את ה', ורוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניו בתוך המילים של  התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, זאת התשובה ליצרים ולתאוות. כל החושך שבעולם נהפך אז לאור. יהודי צריך להתפלל על הקדושה, לרצות את הקדושה, להאמין שהקדושה היא השער שלו להגיע להקב"ה.

הקדושה היא גם קבלת עול מלכות שמים, היא האמונה הקדושה. אם אדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכל, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. אפילו יהודי ירא שמים מתפלל "אל תביאני לידי נסיון", קל וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי הכוח המרסן והמגן של האמונה הקדושה. האמונה משמעותה שיש בעל בית לעולם, שלא אנחנו מחליטים מה מותר ומה אסור. כשאדם מבין ומקבל את זה, זה נותן לו כוח, זה שם לו גבולות.

צריך משהו יותר חזק מהאדם עצמו כי השכל יכול תמיד למצוא צידוקים לכל דבר. והדבר היותר חזק זה האמונה בבורא עולם.

כל הדרך של עבודת השם היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודביקות לצד רגעי כשלון ונפילה. אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר.

שהכל הולך אצלו לפי התוכנית. כל אחד עובר עליו מה שעובר. מכל הכיוונים. אין מנוחת הנפש. צריך רק לזכור שבורא עולם יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתתקרב אליו יתברך. הוא יודע טוב מאד מה שהוא עושה איתך. אי אפשר להגיע אל הפרי בלי לעבור דרך הקליפה. "אחור וקדם צרתני". הנשמה רוצה את הקדם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. מה זה אחור? זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום וזו העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. לפני כל קדם יש הרבה עבודה של אחור. לא מרגישים כלום. לא מרגישים שום דבר. ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה.

אדם צריך לשמוח בעבודות הפשוטות אפילו אם הכל חשוך לו והוא לא מרגיש כלום. הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, כשאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה ויתור קטן, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, הוא יכול לחזור לחבור שלו עם ה' . אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל.

אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה ולהודות לה'. אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו, הוא נחלש, מתייאש. הוא לא שמח בזה שהוא הולך עם ציצית, שהוא מניח תפילין, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, לזה הוא לא שם לב.

רבנו הקדוש אומר שכשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הוא מרגיש שמרחיקים אותו במקום לקרבו. כל זה, כדי שתהיה לו ענווה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים אבל אתה תמשיך לרצות את ה'. כל המניעות הן בשביל שהאדם יגביר את החשק ואת הרצון! ככה להסתכל על הדברים. בורא עולם מתפאר מאוד במי שמחזיק ברצון למרות כל הקשיים, העיכובים והנפילות. במי שרואה מה שכבר קיבל והוא כל הזמן מודה ומודה ועובד את ה' בשמחה!

התורה הכי מפורסמת של רבינו, שהיא מחיה אותנו, את כולנו, זו התורה שמדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי. אתה כבר מיואש, אתה לא שווה, אתה לא מכוון בתפילה, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז  את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבינו את התורה שאומרת – אזמרה לאלוקי בעודי.

אזמרה לאלוקי בעודי נכתבה לאנשים שנופלים ברוחם וחושבים שאין להם כוחות, שהם לא מסוגלים להגיע, שהם לא כל כך שווים, או אנחנו שווים אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמותנו, אז התורה הזאת של אזמרה באה ואומרת: אזמרה לאלוקי בעודי. בעוד המעט טוב שיש בי. עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. תתבונן בנקודה הזאת, הקטנה קטנה קטנה, ששמה הוא לא רשע, ותראה פתאום שאין רשע, שהוא צדיק, שהנקודה הקטנה הזאת זאת המציאות שלו, וכל הדברים הרעים לא קיימים. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. תסתכל בעוד מעט טוב שיש בך כדי שתאמין שאתה יכול, תאמין שיש בך, תאמין שאתה שווה, תאמין שאתה יכול לעשות עוד משהו, אחד, קטן, להגיד שהכל נהיה בדברו בכוונה, משהו אחד אתה יכול. אפילו שאתה עייף ויגע ואתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות. תחפש את הנקודה הזאת שעוד מעט ואין רשע, ששמה אתה בטוח צדיק, ששמה אתה לא רשע, והנקודה הזאת תחיה את נפשך, הנקודה הזאת תקפיץ אותך מתורה של ערב, לתורה של בוקר.

אין יהודי שהוא רשע גמור. לכל יהודי, רחוק ככל שיהיה, יש נקודה קטנה קטנה ועמוקה עמוקה, ששם הוא צדיק, ששם הוא רוצה את השם.

אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו ולפעמים הם בעצמם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.