ביום השני של הכינוס מנהלים הייתי עד לשיחה כואבת בין
הרב אליעזר וילשנסקי (חנוך לנער) לבין בלניצקי (יד לילד המיוחד ומנהל הכנס מנהלים
המשיחי בניר עציון)
בלניצקי: לייזי (=אליעזר) איך כאן? אתה נהנה?
וילשנסקי: תלוי ממה
בלניצקי: (בחיוך מיידנצ'יקי) מה קרה האוכל לא מספיק
טוב, או יש לך בעיה עם ההכשר של הרב לנדא?
וילשנסקי: תגיד לי מה הסיפור של הכינוס הזה?
בלניצקי: מה עכשיו?
וילשנסקי: תקשיב, אבא שלי יודע לעשות כינוס לבוגרי
הישיבה בצפת עם יותר משתתפים, יותר מוצלח ועם פחות כסף.
בכינוס הזה אני רואה בסך הכל עשרים מבוגרי הישיבה בצפת
פלוס ידידי הישיבה שבאים לכל אירוע שלה. למה הביזיון הזה?
במקום שהכינוס ילך ויגדל שהרי המוסדות גדלים מידי שנה
בשנה, הכינוס רק הולך וקטן, ונהיה לא רלוונטי, ובעיני מנהלי מוסדות הוא נחשב מיותר
לחלוטין, ואף אחד לא מתייחס להזמנה שהגיעה אליו הביתה.
בקיצור זה נמשך ונמשך, וגם הביזיון נמשך...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.