ספירת הימים שבין יצי"מ ומ"ת מבטא את הגעגועים של בנ"י לקבל את התורה, שהיא "חמדה גנוזה", דבר הכי יקר של הקב"ה עד שהיא "גנוזה" אפי' ממלאכים העליונים, ונתנה דוקא לבנ"י, והיא "ירושה" לכאו"א מישראל משעה שנולד. געגועים אלו באים לידי ביטוי בקבלת החלטות תקיפות, ובהביאם לידי פועל, בהוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, שעי"ז מתכונן היהודי לקבלת התורה מחדש במ"ת (ובפרט עי"ז שיהא נוכח בביהכ"נ בעת קריאת עשה"ד בזמן מ"ת). ועוד יותר: בכל יום באה הוספהבגעגועים ובעבודת ההכנה למ"ת, כפי שהדבר מתבטא בנוסח הספירה – "היום שני ימים לעומר" (ולא "היום יום שני לעומר"), וכן הלאה, היינו שביום השני יש הפעולות של שני ימים, וכן הלאה. וכאשר יהודי שואל: כיצר אפשר להתעלות בתמידות בתומ"צ כל יום, ה"ז קשה ביותר?! אומר רשב"י "בכלמקום שגלו [ישראל] שכינה עמהן"! ובמילא מובן שישנן הכחות לבצע כ"ז ומתוך שמחה וטוב לבב!
משיחת ל"ג בעומר – בעת ה"פּאַראַד" – ה'תשמ"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.