סיפר הרה"ח ר' דוד לב נ"י, שהיה שנה אחת במוצאי שבת חוהמ"פ, בשולחן מלוה מלכה אצל האדמו"ר זיע"א מטאלנא בבית וגן. היה שם ציבור קטן של חסידים וביניהם היה יהודי מודרני מחו"ל. כידוע זקיני אדמו"ר זיע"א היה מחמיר גדול לעצמו ובפרט בפסח שהקפיד מאוד לא לאכול ממאכלי אחרים ואפילו מבני המשפחה הקרובים לא אכל, רק מה שבישלו אצלו. ובוודאי הקפיד מאוד על חומרת החסידים של מצה שרויה ("גיברוקס"). כאשר הגישו מרק למסובים אותו יהודי מודרני טבל את מצתו במרק וטעם בשמחה מהמעדן שערך לעצמו. המסובים שמו לב לכך ונחרדו: "גיברוקעס" כאן בשולחן הרבי? החלו צועקים עליו ומביישים אותו. אדמו"ר זיע"א, אוהבן של ישראל, גער באותם חסידים ונזף בהם. הסביר פנים לאותו יהודי נבוך ואמר לו ברוגע שלא ישים אל לבו את דברי החסידים, והירבה להרעיף עליו דברי שבח ופיוס עד שנתרצה אותו יהודי. לימוד גדול יש להבין מסיפור זה. אדמו"ר זיע"א הבין שאכילת מצה שרויה אינה אלא חומרת חסידים ואילו הלבנת פנים עונשה חמור מאוד ואין לו חלק לעוה"ב ועל כן עדיף שיאכל אותו אדם מצתו השרויה בתאבון גדול וחלילה לא יתבייש כהוא זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.