רשימת הבלוגים שלי

יום שלישי, 13 בינואר 2015

אמת עד הסוף

מאת דוד אסף

הוא גדל בערוגות "בני עקיבא", התבגר בחב"ד וזכה בה למעמד של חוקר חסידי שאינו חת לא מעולם המחקר ולא מהעולם החסידי שבתוכו חי. עם מותו של הרב יהושע מונדשיין
ביום רביעי בבוקר, “זאת חנוכה“ תשע“ה נפטר הרב יהושע מונדשיין, ועוד באותו הלילה הובא לקבורה בחלקת חב“ד שבהר הזיתים. יהושע היה איש יוצא דופן, מאלה שנהוג לומר אחריהם “מי ייתן לנו תמורתו“. חסיד חב“ד וחוקר דגול של החסידות ותולדותיה, אך לפני הכול איש של אמת, שקיים כל חייו את הציווי המקראי “לא תָגּורוּ מפני איש“, ויהיה מחירו אשר יהיה. לפני כמה חודשים, והוא רק בן שישים ושבע, חלה במחלת סרטן הריאות, שכילתה את גופו עד מוות. “היה איש – וּרְאוּ: איננו עוד“.
הומור, אירוניה וציניות
עוד תבוא מן הסתם השעה להספידו באריכות ולסקור את פועלו הרב, ובעיקר יש לקוות שילדיו, חתניו, נכדיו ומעריציו ימצאו את הכוחות ואת תעצומות הנפש לכנס את היבול העצום של מורשתו הספרותית – עשרות ספרים וקונטרסים, מאות רבות של מאמרים, שפורסמו באין ספור במות, כולל במרשתת, ואלפים רבים של מכתבים קצרים וארוכים (בכתב־יד ובדוא“ל), הערות ותגובות, אנקדוטות וקוריוזים.

להמשך כנסו כאן:


במגרות שבחדר העבודה בביתו, ובכונן הקשיח של המחשב שעל שולחנו, טמונים עוד עשרות רבות של מאמרים וספרים בשלבים שונים של גימור, דברים שהתחיל ולא זכה לסיים. בין המפעלים שעסק בכתיבתם ולשמם אסף חומרים במשך שנים, ידוע לי על אנציקלופדיה של רבני חב"ד לדורותיהם, ועל מהדורה מבוקרת ומוערת של "בית רבי", ספרו החשוב של חיים מאיר היילמאן, שראה אור ב־1902 ופתח את מסורת הכתיבה ההיסטוריוגרפית של חב"ד, שמונדשיין היה חוליה חשובה בה. משימה ראשונה צריכה להיות אפוא רישום מסודר של כל כתביו ופרסומיו, ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר.
יהושע היה איש פלא. לא רק ידען מדהים בתולדות יהודי מזרח אירופה בכלל ובתולדות החסידות בפרט, אלא גם איש שנון וחריף, שניחן ביכולת ניתוח חדה כתער, במוח מקורי ופורה, בכישרון כתיבה ובסגנון רהוט וישר המתרחק מפלפולים ומסברות כרס, ויודע להתאים את עצמו לכל במה ולכל קהל קוראים. ועל כל אלה חוש הומור מפותח ומבט אירוני, שלא לומר ציני, על סביבתו הרחוקה והקרובה, על ה' ועל משיחו.
נסיבות חייו הביאוהו לעולם החסידות ובמסגרתו מימש את עצמו ואת כישרונותיו הנדירים. אלמלא כן, ולוּ היה בוחר במסלול האקדמי, אין ספק שהיה יכול למצות ביתר שאת את יכולותיו האינטלקטואליות והמחקריות. היה לו תואר שני בלימודי ספרנות באוניברסיטה העברית, ובשלב מסוים אף שקל ברצינות להירשם ללימודי דוקטורט בהדרכתי (לכאורה, רק כדי לשפר את משכורתו), אך לבסוף ויתר.
אויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב"ד, הרב יהושע מונדשיין, 2007
צילום: עזרא לנדאו
דחה את הצעת הרבי
יהושע לא נולד בבית חסידי, אלא בבית דתי־לאומי. הוא גדל בתל־אביב של שנות החמישים והשישים והיה מה שקרוי בפי החרדים "מִזְרוֹחְנִיק". הוא למד בישיבת" היישוב החדש", ישיבה תיכונית מודרנית שהייתה קרובה ברוחה לעולם החרדי, אך בשנת 1960, סמוך להיותו בגיל בר־מצווה, נמשך לבו לחסידות חב"ד.
בשנת 1963, בהיותו בן 16, החליט, לאחר לבטים, כי מקומו יכירנו אך ורק בעולם החסידי, ומאז ועד יומו האחרון נשאר חסיד חב"ד נאמן ושלם, בגופו ובנפשו. חסיד נאמן בלי ספק, אך בשום פנים ואופן לא חסיד תמים (ואין כוונתי, כמובן, למושג החב"די "תמים", אלא למובן הפשוט של מילה זו בלשוננו). הוא עבר ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" שבכפר חב"ד, שם גם נישא, בשנת 1969, לרחל, רעייתו הראשונה ע"ה, ושם גם נולד, שנה לאחר מכן, בנם הבכור דוד (אחריו נולדו עוד לוי יצחק, הלל, חיה ודינה). מכאן ואילך הקדיש יהושע את חייו ללימוד, למחקר ולפרסום תורת חב"ד.
בביקוריו בחצר חב"ד ברובע קראון־הייטס שבניו־יורק נשא יהושע חן וחסד בעיניו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, והאדמו"ר אף הציע לו לקבוע את מקומו בסמוך ולהיות אחראי על אוסף הספרים הגדול של חב"ד. משיקולים שונים דחה יהושע את ההצעה והעדיף לחזור ארצה. את תפקיד מנהל הספרייה תפס חברו הטוב, הרב שלום דובער לוין, בעצמו חוקר חשוב של חסידות חב"ד וספרא רבא, והוא שממלא תפקיד זה עד היום. בסוף שנות השבעים קבע יהושע את מקומו בירושלים והחל לעבוד כספרן במחלקה לכתבי יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם. בניגוד למסופר בכמה מקומות, כאילו דחיית ההצעה העכירה את יחסיו עם הרבי, הקשרים ביניהם נותרו כשהיו, קשרי חסיד אל רבו, ולכבוד בר־המצווה של נכדו הבכור הדפיס יהושע מכתבים רבים שקיבל מהרבי לאורך השנים.
לא אובייקטיבי
יהושע, שכאמור גדל בבית דתי־לאומי (אחיו, אהרן מונדשיין, הוא פרופסור במחלקה למקרא באוניברסיטת בר־אילן ומומחה לפרשנות ימי הביניים), מעולם לא התנכר לעברו. ולא רק שלא הכחישו, אלא אף התרפק עליו בגעגועים. למן שירי תנועת בני עקיבא, שעוררו בו נוסטלגיה מתוקה ותמיד דחק בי לברר את מקורותיהם, ועד הסכמתו המיידית לתרום מאמר פרי עטו לספר היובל לכבודו של פרופסור עמנואל אטקס, שהיה ה“קומונר“ שלו בסניף “מרכז“ של בני עקיבא בתל־אביב. ההקדשה שצירף למאמרו זה מסתירה טפח ומגלה טפחיים: “לזיכרון יובל שנות היכרות בעיר הילדוּת“ (דוד אסף ועדה רפפורט־אלברט [עורכים], ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, ב, מרכז שזר, תשס“ט, עמ‘ 429).
והנה, כמה שנים קודם לכן לא היסס מונדשיין לתקוף את אחד ממחקריו של אטקס, על מקומו של הגאון מווילנה ברדיפת החסידים, ולהציע פרשנות היסטורית שונה לחלוטין לאותם אירועים (כרם חב“ד, ד, 1992, עמ‘ 221־182). כזה היה האיש: הוא מעולם לא היסס לבקר, להתווכח ואף לתקוף – בחריפות ולעתים אף בארסיות – את מי שבעיניו מסלף את האמת. הוא הגן על האמת שלו, כפי שהתפרשה בעיניו לאור הנתונים והמקורות שעמדו לפניו, אך גם על כבודה של החסידות בכלל וחסידות חב“ד בפרט.
את מאמרו “פרנסי וילנא והגר“א, ומלחמתם בחסידות“ (כרם חב“ד, שם, עמ‘ 221) סיים מונדשיין במשפטים יוצאי דופן:
וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראי דבָרַי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים.
בכך המשיך יהושע מסורת שהחל בה מורו, הביבליוגרף והחוקר החשוב ר' חיים ליברמן, שהיה מזכירו האישי של האדמו"ר השישי וניהל את ספריית חב"ד עד שסר חנו בחצר הרבי בעקבות "משפט הספרים" הידוע. מונדשיין, שרחש לליברמן כבוד רב, פרסם ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו (בקובץ עלי ספר, ו־ז, תשל“ט), וסייע לו להביא לדפוס את שלושת כרכי מאמריו, “אהל רח“ל“. וכשם שליברמן לא נרתע, לפני עשרות שנים, מפולמוס עם בכירי החוקרים באקדמיה (גרשם שלום, יוסף וייס) והצביע על טעויותיהם, בסדרת מאמריו המפורסמת “כיצד חוקרים חסידות בישראל“, כך גם תלמידו מונדשיין: במקום שראה את “חילול האמת“ לא חלק כבוד לאיש – לא לפרופסורים ולא לרבנים, לא למתנגדים ולא לחסידים.
תגובות נוקבות
הוא פרסם מאמרי ביקורת נוקבים כלפי חוקרים נכבדים מן האקדמיה, כמו אברהם יערי ואברהם רובינשטין (על גישתם לספר "שבחי הבעש"ט" ונוסחאותיו; את רובינשטין גם האשים "שעשה בעורמה", פרסם את נוסח כתב היד של הספר ללא רשות וניזון מעמלם של אחרים), יהודה ליבס (על טענתו לקרבה רעיונית בין רבי נחמן מברסלב לבין השבתאות) או רעיה הרן (על שהטילה ספק באמינותן של אגרות החסידים מארץ ישראל וטענה שמקצתן שוכתבו וזויפו).
הוא התפלמס עם בני פלוגתא ממחנה "המתנגדים"־הליטאים, כמו דב אליאך (מונדשיין הראה איך התעלם מחבר זה במודע מהסכמה שנתן ר' חיים מוולוז'ין למחבר משכיל) או דוד קמנצקי (שטען כלפיו, במאמר שפרסם בכתב העת "ישורון", כרך כ, תשס"ח, שהוא מוּנע משנאת הגר"א; בחודשי חייו האחרונים שקד מונדשיין על תשובה מקיפה, ויש לקוות שתראה אור מעיזבונו). אך פולמוסיו המעניינים ביותר הופנו דווקא כלפי "מתנגדים" מתוך המחנה החסידי־החב"די פנימה. הוא לא היסס לכנות את ר' לייבל גרינר, שהיה מזכירו של הרבי, "שקרן וזייפן" ("רי"ל גרונר – קווים לדמותו של שקרן"), לעג ליוסף יצחק קמינצקי על "חקירותיו" ההיסטוריות, והאשים את אהרן דב הלפרין, עורך השבועון "כפר חב"ד", בפברוק סיפורי מעשיות על הרבי. בפולמוסים הפנימיים הללו, שרובם ככולם התנהלו באינטרנט, התגלה יהושע בכתיבתו השנונה והמשעשעת. מתוך הוויכוחים הסוערים הללו, שלא פעם גם נענו על ידי המותקפים, התבררה האמת, לכאן או לכאן.
במשך עשרות שנים, עד פרישתו המוקדמת לגמלאות, עבד מונדשיין במחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית. בשנות השבעים והשמונים הייתה מחלקה זו, בניהולו של ד“ר מרדכי נדב המנוח, ואחר כך של מחליפו רפי וייזר, מן המקומות המופלאים שיכולת למצוא בירושלים. התרכזה שם חבורה יוצאת דופן של אנשים מקוריים ובעלי ידע בלתי מצוי בתחומם. איש מהם, להוציא המנהל מרדכי נדב, לא היה בעל תואר פורמלי של דוקטור, אך כמות הדעת שהצטברה שם, בקומת המרתף האפלולית של הספרייה, הייתה יכולה להאיר את הארץ כולה. לצדו של יהושע, שהסתגר בקיטונו ועסק בזיהוי ובקטלוג של ספרות רבנית וחסידית, אזכיר גם את רפי וייזר, שלמה צוקר, רבקה פְּלֶסֶר, מרגוֹט כהן, ירון סָחִישׁ ואפרים ווּסט. בטח היו עוד כמה ששכחתי… מאור הפנים והנדיבות שבהם חלקו אנשי המחלקה, ויהושע בתוכם, את ידיעותיהם עם כל מי שבא לבקש עצה והדרכה, היו לשם דבר.
ספריו החשובים של מונדשיין כוללים ביבליוגרפיות מפורטות של ספרי חב“ד הראשונים; ספרים על מנהגי חב“ד (“אוצר מנהגי חב“ד“); מהדורות ביקורתיות (“שבחי הבעש“ט“ על פי כתב יד שקדם לדפוס); ארבעה כרכים של כתב עת ושמו “כרם חב“ד“, שהוא עצמו כתב מהחל עד כלה; ספרי היסטוריה של חב“ד, גדושים במסמכים ובתעודות, רובם כאלה שחשף בעצמו (“מגדל עֹז“, “המאסר הראשון“, “המסע האחרון“). לצד הספרים שחיבר, ההדיר וערך, פרסם יהושע אין סְפוֹר מאמרים, בנושאים רבים ומגוונים – ממחלוקת המדפיסים בווילנה וסלאווטה ועד פרשנות לסיפור “הנידח“ של עגנון. מאמריו נדפסו בבמות תורניות ואקדמיות, וכאמור לא נמנע גם מכתיבה פופולרית שקנתה לה מעריצים רבים.
ימני ואנטי משיחיסט 
את נחישותו ואומץ לבו הפגין יהושע בשנת 1993, כשנה לאחר שלקה הרבי בשבץ מוחי, כאשר פרסם את “אגרת לידיד“. באיגרת זו הוא הוקיע, בבוטות ובחריפות חסרות תקדים, את החסידים היוצאים בהכרזות רמות על משיחיותו של הרבי, את “מבצעי המשיח“ למיניהם ואת “טקס ההכתרה“ המשונה שנערך בחצר הרבי המשותק בי‘ בשבט תשנ“ג. הוא אף נקב בפירוש בשמו של “החוזר“ המוערך, הרב יואל כַּהַן, והאשימו בלא פחות מהרס החסידות (לאחר מותו של הרבי שינה הרב כהן את דעתו, הודה שטעה והפך למתנגדם של המשיחיסטים). מלכתחילה נכתבה איגרת זו לכמה חברים אישיים של יהושע, שבאותה שעה קשה לחסידות היו אובדי עצות, אך כהרף עין נפוצה האיגרת והפכה לשיחת היום בחב“ד. מני אז הפך יהושע לאויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב“ד, ראה בהם את מהרסיה ומחריביה של חב“ד המקורית וסנט בהם בכל הזדמנות שנקרתה לידו.
פעם נוספת שיצא יהושע נגד הזרם הייתה בשנת 2005, בעת מימושה של תוכנית ההתנתקות. בעמדותיו הפוליטיות היה הוא איש ימין מובהק, אך כאן לא יכול היה לשאת את המשיחיות ההזויה של אומרי “היֹה לא תהיה“. במאמר שפרסם במרחשוון תשנ“ו הוא התקומם נגד ההצהרה “לא נשכח ולא נסלח“, שהייתה שגורה אז בפי מתנגדי התוכנית. הוא ראה בה לא פחות מכפירה ויציאה נגד תורת הבעש“ט כפי שזו התפרשה בחב“ד. אין זה קל למחול ולסלוח על מה שנראה כהחזרת גזלה לגזלנים – כתב מונדשיין – אך מכאן ועד הצהרה מפורשת “לא נסלח“ רחוקה הדרך. לא ייתכן להודות לקב“ה רק על חסדיו, ולא להבין שגם מי שגורם לנזק הוא שליחו ואין לנקום בו על שעשה את שליחותו.
ככל שהכיר יהושע בערך עצמו ובהישגיו, באישיותו היה צנוע ביותר, ענוותן ובעיקר ביישן. כוחו לא היה בפיו אלא בעטו, ולכן כמעט אף פעם לא הרצה או נשא דברים בפומבי ונמנע מלהשתתף בכנסים שאליהם הוזמן. מופנם היה והתקשה בתקשורת בין־אישית, ועל כן העדיף את הכתיבה על הדיבור. מהפכת התקשורת הממוחשבת היטיבה עמו. הוא השתלב מיד במדיה החדשה של האינטרנט והדוא“ל והפך אותה לעיקר. לפני כעשור הוא היה מן החרדים הראשונים שהשתתפו בבמות האינטרנט שהחלו לצבור תנופה, ופרסם מאות ואלפי תגובות בפורומים הפופולריים של האתר “בחדרי חרדים“.
אתר האינטרנט החב“די “שטורעם.נט“ היה במת הבית שלו, ועורכיו הסכימו לארח את סדרת מאמריו השערורייתית – אין מונח אחר לתאר אותה – “סיפורים וגלגוליהם“. בסדרה זו, שנמתחה על פני 74 פרקים, חשף מונדשיין את “ילקוט הכזבים“ החב“די (אך לא רק של חב“ד אלא גם של חסידויות אחרות, ואף של ה“מתנגדים“). הוא לעג לבדיות ולאגדות, שלא היו ולא נבראו אך קנו שביתה בפולקלור החסידי והחרדי, הוכיח מה היה מקורן הלא טהור ולא היסס להוקיע את הכזבנים והזייפנים, מקצתם דמויות ידועות בקהילת חב“ד. שחיטת “פרות קדושות“ זו התקבלה בתדהמה ובכעס על ידי חסידים תמימים רבים, אך חסידים רבים לא פחות, בעיקר “בעלי מוח“ שבהם, שאבו הנאה מלוא חופניים מן הסיפורים העסיסיים, מהידענות המופלגת ומן ההומור. מובטחני שאם כל הרשימות הללו תכונסנה לספר הוא יהיה רב־מכר.
מבחן הנאמנות
את הבלוג שלי “עונג שבת“ (עונ“ש) ליווה יהושע מיומו הראשון, בתגובות וברעיונות יצירתיים. כך למשל, המריץ אותי לחקור את השפעת הזמר הרוסי על המוסיקה החרדית. הוא טען שלא רק על תנועות הנוער החלוציות והחילוניות השפיעו שירים אלה, אלא גם על החרדים – חסידים ומתנגדים כאחד. הרשימות הראשונות שחיברתי בסדרה “גלגולו של ניגון“ היו פרי רעיונותיו, ושם הראיתי – מקור וגלגוליו – כיצד שירים פטריוטים רוסיים חדרו לישיבת נובהרדוק מכאן ולחסידות חב“ד מכאן.
בנובמבר 2013, זמן מה קודם שפקדה אותו המחלה הארורה, החליט יהושע לפתוח בלוג משלו. הוא קרא לו בשם אופייני: “אמ“ת – אמת מארץ תצמח“, אך הספיק לפרסם בו רק שלושה מאמרים, ובהם מאמר מרתק שכותרתו “מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים“. בדף הפתיחה של הבלוג הסביר יהושע כי פתח את הבלוג בשל איומים שקיבל אתר האינטרנט “שטורעם“ ממערכת השבועון “כפר חב“ד“, לבל יעזו לפרסם עוד את מאמריו. כזה היה – לא חת מפני איש ולא כפף את ראשו. מהלך בתוך הזרם ונגדו.
כל חייו נע יהושע בין העולמות – חסידות חב“ד מכאן ועולם המחקר מכאן – ולא ראה סתירה ביניהם. רק דמות חד־פעמית כמותו הצליחה ליישב בצורה הרמונית כל כך את המורכבות הזו, שתובעת מחויבות אמונית־חסידית מכאן ומחויבות לאמות מידה ביקורתיות מחמירות מכאן. בשיחותינו הרבות ניסיתי מדי פעם להובילו אל אותו מקום שבו תעמוד למבחן נאמנותו לאחד העולמות. הוא נמנע מלהציג משנה סדורה, אך היה מודע לכך שבמקרים קיצוניים אכן עשויה להיווצר סתירה בין השניים. הפתרון שנקט במקרים כאלה היה התעלמות וקביעת סדר עדיפות אישי. הרי בין כך ובין כך – היה אומר – לכל חוקר יש “סדר יום“ והשקפת עולם משלו ואלה מוטמעים, במכוון או מבלי משים, במחקריו, אך רק מחסיד כמוני דורשים שיעמוד במבחן הנאמנות.
לא ציטט מהגניזה החרסונית
את גישתו המורכבת לסתירה שבין המחויבות לכללי המחקר הביקורתי לבין עולמו החסידי אפשר להדגים בשני מקרי מבחן: יחסו ל"גניזת חרסון" ויחסו למפעל החסידוגרפי של האדמו"ר השישי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). מונדשיין ידע היטב שאגרות ה"גניזה", שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו בהן "אגרות קודש", הן מזויפות. הוא מעולם לא כתב זאת, אך בכתביו מעולם לא הסתמך עליהן או ציטט מהן, והמבין הבין. הוא הדין בכתביו ה"היסטוריוגרפיים" של הריי"ץ, שהמחקר האקדמי הראה בהזדמנויות רבות כיצד נלקחו מעולם הדמיון ולא ניתן לסמוך עליהם. מונדשיין לא עסק בטקסטים אלה, וכמובן שאף פעם לא הסתמך עליהם כמקור אמין.
מאות אי־מיילים החלפנו בינינו במרוצת השנים, לעתים כמה ביום (ובעיקר בלילה), וכמובן שאינני היחיד שעמו עמד יהושע בקשר כה אינטנסיבי. עם זאת, זכיתי להיחשב במשך שנות דור כידידו. דומני שהייתי היחיד באנשי האקדמיה שעוסקים בחקר החסידות שנהנה מאמונו, ואף שהיה נדיב עם רבים ששיחרו לפתחו – עמי היה נדיב שבעתיים. הוא העניק לי במתנה את ספריו, בא לנחמני בימי אבלי, וכך נהגתי בו גם אני. כמובן שהתייעצנו ונעזרנו זה בזה, החלפנו בינינו חידודים ודברי שנינה, קוריוזים ואף דברי רכיל משני העולמות.
הידידות ששררה בינינו הייתה ידועה ברבים. כבר בשנת 1992 פרסמתי מאמר בשבועון Jerusalem Report על אחד מספריו, ולפני כשנתיים פרסמתי רשימה נוספת, “לנפוליאון לא תהיה תקומה“, שתיארה את שני ספריו האחרונים (הארץ, 11 בינואר 2013). פרסומים אלה גרמו לו קורת רוח רבה, שכן חשוב היה לו שעבודותיו תגענה גם לידיעתם של אנשים הרחוקים מן החסידות. את מאמרו, “הגר“א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים“, הכנסתי, כמובן מאליו, לקובץ המאמרים בעריכתי, צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות (מרכז שזר, תשס“א), ובכל ספריי וברבים ממאמריי היה הוא בין הראשונים שהופיעו ברשימת התודה. אין ערוך לעזרה הרבה שהושיט לי במהלך השנים, ואין גבול לתודה שאני מכיר לו על כך. כשהחזיר לי כתב יד של מאמר, שביקשתי ממנו שיקרא קודם פרסומו, התנה עמי שלא איעלב מהסגנון הלגלגני של הערות הביקורת שלו. לא נעלבתי אף פעם, שכן קריאתו הביקורתית הצילה אותי משגיאות שהיו יכולות להיות מביכות הרבה יותר…
כשהוצאתי לאור את ספרי ‘נאחז בסבך‘ (2006), שהפרק העיקרי בו עסק בהתנצרותו של משה, בנו הצעיר של רבי שניאור זלמן מליאדי, ובדרך שבה חסידות חב“ד לדורותיה עסקה בשכתוב פרשה זו ובסילופה, היו חסידים שהאשימוהו ב“מסירת“ סודות מן החדר לידי, מה שכמובן היה רחוק מן האמת. בפרשה מורכבת וטרגית זו ידע יהושע היטב את האמת המרה, אך נאמן לשיטתו העדיף לא לעסוק בה והותיר את חשיפת האמת לאחרים שאינם מחויבים כמותו לעולם החסידות.
הרבה יש לספר על יהושע, ותקצר היריעה. הסתלקותו היא בראש ובראשונה אסון לרעייתו דבורה ולבני משפחתו, אך גם אבדה גדולה לחבריו ולמעריציו בקהילת חוקרי החסידות באקדמיה. כשלעצמי איבדתי ידיד לחיים ולמקלדת, ואין לי תמורתו. הרבה מעות יש לי, ואין שולחני להרצותן.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.