בפרשתנו כתוב "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך גו', ורם לבבך ושכחת גו'" (ח, יא-יד). ואיתא בסמ"ג (מל"ת סד) שבתחלה לא הי' בדעתו למנות ענין זה בלאו, ומוסיף ש"גם רבינו משה [הרמב"ם] לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין", "וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא וכו'", ובגלל זה מנאו הסמ"ג במנין הלאוין: "אזהרה שלא יתגאו בנ"י וכו'". וכבר הקשו במפרשים מדוע לא מנה הרמב"ם את ענין הגאווה בחשבון הלאוין?
ויש לומר בזה ע"ד החסידות:
מצינו בנוגע לרוב העבירות, שאפי' אם עברו עליהם בני ישראל עדיין שוכן הקב"ה אתם, וכמ"ש (ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאותם". אך שונה הוא איסור הגאווה, שאמרו חז"ל (סוטה ה, א) "כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם".
והיינו, שחמור איסור גאווה יותר מכל העבירות. דבשאר עבירות, עדיין נשאר לאדם קשר עם הקב"ה. משא"כ בגאווה א"א שיהי' לאדם קשר לאלקות, כי כאשר מתגאה הרי הוא מורה שמתרחק הוא ומנגד לגמרי להקב"ה ר"ל.
ועפ"ז י"ל שהטעם שלא מנה הרמב"ם את ענין הגאווה כלאו בפני עצמו הוא כי סבירא לי' שכבר נכלל עוון זה באיסור "עבודה זרה". דכמו שהעובד עבודה זרה הוא מנגד גמור להקב"ה, כן המתגאה הרי הוא מנגד גמור להקב"ה ר"ל !!
זהו שיחה מהרבי מליובאוויטש. והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ועאכו"כ כשמדובר בצדיק הדור נשיא דורינו.
השבמחק