בין דם לדם

מאת מנחם מן

כמעט כל בעל מכחול וצבע המשתייך למגזר היהודי חרדי, נדרש השבוע לשוב אל שולחן יצירותיו ולכתוב הגיגי גינוי. אין אפס, אירוע נדיר תמיד מצריך חשיבה יצירתית מחודשת ושימוש במילים שנאמרות בדרך כלל רק בערבית. עשרות בעלי דעה בפועל ובפוטנציאל העלו הודעות המגנות מכל וכל את הירצחו של הנער הערבי על ידי יהודים – לכאורה. אפילו עיתון מסוים השומר בדרך כלל את עמודו האמצעי לתקיפת 'מחבלים' מסוג אחר, תקע בשופרו תרועה גדולה לגנאי בגנות רוצחי הנער הערבי. ובאמת, ההתנערות ממקרה של רצח מתבקשת לחלוטין. העם היהודי ששמר באדיקות על תארו כעם הנבחר, כרחמנים בני רחמנים, איבד בבת אחת את ייחודו המרומם. לכו תשאלו כל תושב בכל מקום בעולם ליד מי יעדיף לצעוד בשעת לילה מאוחרת ברחובה של עיר. תעמידו יהודי מול כל אחד אחר, ותופתעו לגלות (או שלא) כי יהודי נתפס כאדם תמים נטול כוונות רעות. ועתה, לאחר הרצח המזעזע, ראשנו וגוונו נכפפו ועמידתנו הזקופה והאיתנה כבר איננה.

אבל רבותי, העיקר חסר מן הספר. במחילה מכל המגנים ואחר בקשת סליחה אישית מכל מגנה ומזועזע. מדוע הגינויים מגיעים רק בצרוף שלושת הנתונים הבאים: הנרצח הערבי, הרצח לאומני, והרוצח חרדי?! ואם נניח לרגע כי נתון אחד יחסר, מה היה קורה אילו הרצח היה פלילי? "שלושה יהודים חרדים שרפו למוות נער ערבי לאחר מריבה על כוס קולה" היא כותרת שראויה פחות לגינוי? ואם היו חסרים שני נתונים? "יהודי רצח את חברו לאחר מריבה על חניה" עדיין היינו מגנים? עם יד על הלב, על מה בדיוק הגינוי? על הרצח? על השיטה? או שמא זו רק התנערות, שלא נתפס חלילה ונכלל באותה קבוצה של פורעי החוק??

ראוי וחשוב לומר: רצח הוא רצח באשר הוא. הרוצחים המושחתים הללו, ראויים לחיות בדור שבו יש סנהדרין הדנים דין 'רודף'. אלא שפסטיבל הגינויים קצת מוציא אותנו מפרופורציה. כשבהודעת הגינוי מוזכרת העובדה כי הנער הוא ערבי והרקע הוא לאומני, נוצר באוויר ריח חריף מידי של התייפייפות. אין אפס, מעבר לעובדה הרעה בעצם מעשה הרצח, הרי שהנערים הללו יצרו מצב ביש של רדיפה עצומה כלפינו היהודים, אלא שחלק זה לא שייך להודעות הגינוי החיצוני. מקומו בעמודים הפנימיים במדור השיח החברתי.

איש חינוך שח לי השבוע, עם היוודע זהות הרוצחים (לכאורה), כי מחובתנו כציבור וכקולקטיב להתכנס יחד ולקיים את מצוות עגלה ערופה. ובמה דברים אמורים; זהותם של הרוצחים הנתעבים טרם הותרה לפרסום, אך דבר אחד ידוע, כולם מוגדרים כ'נושרים' -נוער אומלל שנפלט ממסגרות לימוד ולא מצא מנוח לעצמו. בזמנו, אמר לי איש שיחי, נכנסנו לביתו של הגראי"ל שטיינמן שהתבטא בכאב ובצער עמוק על כך כי למעלה מתשעים אחוזים מהנושרים היו ראויים להמשיך במסגרת הישיבה ולעבור בנקל את משבר גיל הנערות. אלא שההכרח, מסתבר, גבר על מצוות החינוך, ושמה של הישיבה היה יקר יותר למנהליה מכמה 'ספרדים קשים' [הביטוי אגב, שייך בבלעדיות לראש ישיבה נחשבת בירושלים] והדרך לרחוב הייתה קלה מאי פעם. עשרות נערים נזרקו ונזרקים מידי שנה מישיבות רק בגלל מחסור בכח (לא בכח אדם) של אנשי הצוות. אני יכול להעיד, כי בשיחות שאני מקיים עם נוער שכזה מתוקף תפקידי, אני נתקל לא פעם בנערים רכים וחסרי ידע בסיסי במושגים 'עברייניים' שנמצאים בלב הזוהמה רק בגלל משבר קטן או שניים שהיה יכול להיפתר עם תשומת לב נכונה בזמן הנכון. אז אולי זה לא הזמן ולא הרגע הנכון להכות על הלחי המוכה כבר מבחוץ, ואולי זה לא מתאים לבכות על העבר. אבל דבר אחד בטוח, אחרי כל הגינויים ואחרי כל המילים היפות והמתייפייפות, אנחנו לא באמת יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ולא, לא דמו של הנער הערבי נדרש כאן, דמם של שלושת הרוצחים שנשפך ועוד ישפך כמים ובצדק, נמצא על ידיהם של עייפי החומר מההנהלה.